<h1>חדושי הרא"ה — כתובות</h1>
<h2>דף ז:</h2>
[כתובות צ' ע"א] מתני' מי שהיה נשוי שתי נשים כו'. עד לעולם אימא לך מה שגבה לא גבה כו'. פי' טעמא דמאן דאמר מה שגבה גבה, משום דקסבר שיעבודא לאו דאורייתא, ובדין הוא דבעל חוב לא טריף מלקוחות, אלא משום טעמא שלא תנעול דלת בפני לווין אמר[ו] רבנן דתיטרוף, והכא ליתיה להאי טעמא, דתרוייהו בעלי חוב נינהו, ועד שאתה נועל דלת בפני זה אתה פותח בפני זה. ותו דלקוחות נחית אדעתא דארעא ומפסיד האיך, אבל בעל חוב מאוחר אדעתא דזוזי דליפרעיה נחית וליפרעיה נמי להאי. ותו דבלקוחות איכא נעילת דלת, דאיכא למיחש דילמא יזיף ומזבין לנכסיה, ובוודאי משכח מאן דזבן להו אי איתה דבעל חוב לא הדר עלייהו, אבל ליכא למיחש דילמא יזיף והדר יזיף, דוודאי לא משכח מאן דהדר יזיף ליה אדעתא דאי קדים וגבי, ומאן דקסבר מה שגבה לא גבה אית ליה שיעבודא דאורייתא. אי נמי שיעבודא לאו דאורייתא, וקסבר דכיון דתקון רבנן למיגבי מלקוחות, לא פליג רבנן בין בעל חוב ללוקח.
והלכתא מה שגבה לא גבה, דקי"ל נמי שיעבודא דאורייתא, ואע"ג דאמרי' התם במסכת ערכין בריש פרק אין (מערכין) [נערכין] אמר רב אדא בר אהבא היו בידיו ה' סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ד' לשנים ואחד לראשונה יצא ידי שתיהן, מאי טעמא בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה, התם הוא בהקדש, דאין הקדש מוציא מידי הקדש. אי נמי התם הוא במטלטלין, דקי"ל דאין קדימה במטלטלין. אי נמי התם הוא במלוה על פה, דאין בה דין קדימה כלל, רבינו נ"ר.
<h2>דף כ:</h2>
[כתובות נ"ח ע"ב] הרי את מקודשת כשתתגיירי כו'. אבל המקד(י)ש א"י או שפחה סתם ונשתחררה או נתגיירה, בזו אין ספק שאין קדושיו קידושין. ונראה לומר דכיון דשמעינן לר"מ גבי הקדש אין אדם מוציא דבריו לבטלה, הוה ליה כמ"ד לכשיבואו לעולם.
<h2>דף כא:</h2>
ואמרינן [כתובות צ"ח ע"א] ותיבעי לך הכרזה. כלומר ותיבעי לך אי בעיא הכרזה, דהא בהא תליא, דאי בעי הכרזה כיון דאכריזה שבועה לא תיבעי, ואי לא בעיא הכרזה, מסתברא דשבועה תיבעי. ואסיקנא צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה, הילכך מעיקרא מקמי דתיזבון כלל צריכה שבועה שלא נהנית מכתובתה כלום, כדקיי"ל [לעיל פ"ז ע"א] הבא ליפרע מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה, ולבתר הכי אי בעיא מזבנה ולא בבי דינא, ואפילו בדלית לה מזוני, אפילו בגרושה, דקיימא לן כעולא דאמר משום חינה כדמוכח במסכת ערכין [כ"ב ע"א], וצריכה שבועה שלא גבתה יותר, ואי בעיא ליפטורי נפשה מהאי שבועתה בתרייתא דלא גבתה יותר, תזבן בב"ד המומחין, והן מכריזין ומוכרין לה ונותנין לה, והיינו דתנן [ערכין כ"א ע"ב] שום היתומים שלושים יום כו' למכור לאשה בכתובתה, והיכא דגבי' לאו בבי דינא ומכרה מקמי דתשתבע שלא נהנית מכתובתה כלום, ונראין דברי' שמכרה בטל. והרב אלפסי ז"ל [בתשובות סי' נ"ה] כתב שמכר' קיים, והביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן לעיל [צ"ז ע"א] בשלמא מן הנישואין משום מזוני, וכיון דאמרי' הכי משום מזוני אלמא דבת מתזנ' עסיקינן, ואי בשנשבעת הרי הפסידה מזונותיה משעה שתבעה כתובתה בב"ד ונשבעת, כדקיימא לן [לעיל נ"ד ע"א] התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות, אלא וודאי בשלא נשבעת, ואמרינן שהיא מוכרת ואפילו לכתחלה ובלבד שתשבע בסוף. וליתה להאי ראיה, דהא אפשר שנשבעת בב"ד בלא שתבעה כתובתה כדי שיהא הדבר מזומן בידה כל שעה שתרצה לגבות ולא תצטרך לשבועה. ועוד בשביל שאם מתה לא יפסידו יורשין כדקיימא לן [שבועות מ"ח ע"ב] אין אדם מוריש שבועה לבניו. אי נמי משכחת לה דליכא שבועה, וכגון שחייב מודה. ותו דאפילו איתא דאשתבע' ותבעה כתובתה ופסדא מזוני, אפילו הכי איכא לפרושי דמן הנישואין, אע"ג דהשתא לא מיתזנא משום תביעת כתובתה, כיון שהיא בת מזונות וראויה להן, אקילו בה רבנן למכור לכתובתה שלא בב"ד, כדי שתתרצה יותר מתחלה לתבוע כתובתה ותפסיד מזונות, כעין ההיא דאמרינן התם במסכת ערכין בפרק שום היתומים [כ"ב ע"א], במאי דאמרינן התם דמכרזינן ליתן לה לאשה בכתובתה, היכי שבקינן מזוני, דוודאי מפסד', ונקטינן הכרזה דלא ידעינן אי מרוחינן אי לא מרוחינן, ואמרינן הא ל"ק בתובע' כתובתה בב"ד דקי"ל דאפסדה מזוני, ומקשינן אי אין לה מזוני איזדקוקי נמי לא מיזדקיקנא לה, דהא לעיל עלה פרישנא התם דלא מיזדקיקנא לה אלא משום מזוני, וכיון דאפסד' מזוני אמאי מיזדקיקנא לה, ואמרינן אלא כיון דאיזדקיקנא לה מעיקרא מיזדקיקנא לה בסוף, כלומר שאלו לא היו נזקקין לה בסוף, אף היא לא תבא מתחלה לתבוע כתובתה בב"ד, אע"פ שאינן דומות, דשניא ההיא דהתם דלא מיזדקיקנא לה כל עיקר, ובהא וודאי איכא למימר דילמא אתיא לאימנועי, ותו דאיכא לפרושי ההיא דהתם דלאו מהאי טעמא הוא, אלא מפשט' לומר שכיון שהוזקקנו לתביעתה שהפסידה בשבילו מזונות נזקקין לה לגמור כל תביעתה, וכיון דראי' דרבינו ז"ל לא מוכיחא הכי בהדיא, וודאי נראין דברי' שמה שעשתה קודם שתשבע לא עשתה ולא כלום, וכן הדין בבעל חוב כל מקום שהוא צריך שבועה, וזה נראה מבואר.
<h2>דף כב.</h2>
והא דאמרינן [כתובות ק' ע"ב] לקבורה מזבנינן בלא אכרזתא. לא אכרזה דשלשים יום קאמרי', דא"כ פשיטא, אבל הכרזת שעה נמי לא, ובתוספות [לעיל פ"ז ע"א ד"ה ולקבורה] פירשו לא צריכ' אלא שלוה לצורך קבורה והוצרך למכור ולפרוע חובו, דמזבין בלא אכרזתא שלא תנעול דלת בפני לווין לכך, וכן לכרגא וכן למזוני. ופיר"ש ז"ל [שם] לכרגא לפרוע למלך כרגא ליתמי, למזוני מזון האשה והבנות והיתומים, ולקבורה קבורת המת והיתומים, והיקשו עליו (וכן) [וכי] לשאר צרכי היתומים ללבוש ולמכור ברחוק ולגאול בקרוב או ליקח להם ספר תורה או שורי' מי בעיא הכרזה, והרי בפרק שום היתומים [ערכין כ"ב ע"א] לא משכח שום היתומים שלשים אלא לכתובת אשה משום חינה, אלא במזונות האשה והבנות, ולכרגא דאבוהון, ולקבורה שלו, אי נמי כגון שלוו להם מאחרים לצורך שלשה דברים הללו כמו שכתבתי, אבל צרכי היתומים אינן צריכין הכרזה.
[כתובות ק"י ע"א] וראמי בר חמא אוקמה ביתמי דיתמי מגבא גבו... [וביתומים] גדולים שאין להם קרקע אלא מטלטלין ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא [משתעב]די, ולפום הכי לא מגבו בי דינא לאחריני מיניהו, אבל אינהו ודאי גבו מאחריני ... וסתר לה רבא מתרי טעמי חדא דזה גובה וזה גובה קתני, ועוד ליגבינהו ארעא ליתמי וליהדר ליגביה מיניהו מדרב נחמן דאמ' כו' עד קשיא. קשיא לן ולוקמה דלית ליה ארעא, כדמוקים לה נמי דלית להו ארעא ליתמי. ויש לומ' דהא ליתה, דהא איתיה בידיה דאי בעי זבין ארעא ומגבי לה ניהליהו, וכל כי האי גונא כיון דהוי בידיה ודאי עביד כי היכי דלא ליפסוד, וכיון דכן לא הוה פסיק ותני סתמא זה גובה וזה גובה. וגדולה מזו אמרו בבא קמא [פ"ט ע"א] כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. אלא אי קשיא הא קשיא לוקמה דאית ליה זוזי וכל היכא דאית ליה זוזי לא מצי לסלוקינהו בארעא, כדמוכח לעיל בפרק הכותב [פ"ו ע"א] ההוא תולה מעותיו בגוי הוה. ותו לוקמה ביתומי' קטנים, ולא קשיא מידי, ולפיכך אלו גובין עכשיו לאלתר ואלו גובין לכשיגדילו קטנים, ועדיפ' מלוקח, דאלו מלוקח לא גבי ביתומים קטנים, ובהא גבי דבדידיה ממש משתעבד. ומאי דאמרינן לעיל [צ"ב ע"א] ואי פקח שמעון מגבי להו ארעא, הינו למימרא דאי לית ליה ארעא זבין לה, אי נמי אפשר דכיון שהם באין להוציא מידו והם חייבין לו וסופו לגבות מהם כשיגדילו והא תפוס אין מוציאין מידו להפסיד ממנו פירות עד אותו זמן וזה עיק', וקמ"ל ממאי דאמרינן דכיון דתפיס לא שקלינן מיניה עדית למגבייה זיבורית דיתמי דכיון דתפיס לא תקון רבנן בהא ליתמי לאפוקי מהאי לאפסודיה.
ומיהו איכא לתרוצי קושיא בתריתא דלא יכיל לתרוצה ביתומים קטנים, דהא רב נחמן הוא דאית ליה התם במסכת ערכין [כ"ב ע"א] דנזקקין ליתומים קטנים. והשתא מהדרי' לאוקומה אפי' אליבא דרב נחמן כי היכי דלא תיהוי סייעתיה אפי' אליביה ולא תיובתא דרב ששת. ומקשי' ולוקמה דאית להו ליתמי זיבורית ואית ליה לדידיה בינונית דאזלי יתמי גבו בינונית ומגבו ליה זיבורית דכי נמי בשל כל אדם הן שמין לכולי עלמא אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן זיבורית. ומהדרינן הני מילי היכא דלא תפיס אבל היכא דתפיס תפיס. כלומר דכיון דתפיס בהא לא תקון רבנן כי היכי דלא ליפסוד אלא אוקמוה אדינא.
ושמעינן מהכא שאין אדם יכול להגבות לבעל חובו שטרי חוב כל היכא דאית ליה שאר נכסי, ואין הלה גם כן יכול לתובעו להגבותו [שטרי חוב], דאם איתה אם כן הכא אמאי אמרי' לעולם זה גובה וזה גובה, ליגבייה חד מיניהו שטרא, אי נמי ליתבע מיניה לאגבוייה שטריה, ואע"ג דאיכא למימר דהכא הא [אוקימנא] בכי האי גונא דרוח חד מיניהו וכגון דאית ליה לחד עדית ובינונית ואית ל[יה לחד] זיבורית ולית להו זוזי, וכיון דכן הינו טעמ' דלא מגבי חד מיניהו לחבריה שטר חובי[ה] דאמ' ליה שטרא דאית ליה עלך עדית ושטרא דידך זיבורית.
ומיהו ליתה להאי דח[יה], דאלו אתינן דחיה דמגבינן שטרי טעמא מאי ודאי משום דחשבינן ליהו כזוזי [או] כמטלטלי, וכל היכא דאית ליה זוזי או מטלטלי מי לא מכפינא לך למיפרעינהו [ניהליה], השתא נמי שטרך זוזי נינהו דדעתאי לסלוקך בזוזי הבה ניהלי, וטעמא דמלתא משום דשטרי לאו גופן ממון, וכל דכן בעלמא דיכיל למימר ליה דלא בעי למיגבי מיניה מ[ידי] דלמחר ליזיל ולמחול גבי אידך, דקימא לן [לעיל פ"ה ע"ב וב"ק פ"ט ע"א] דאיתיה לדשמואל דאמ' המוכר שטר חוב לח[ברו] וחזרו ומחלו מחול. מ"א נ"ר.
כללא דשמעתא דשנים שהוציאו שטר חוב זה על זה, באתרא דיהבין זוזי והדר כתבי שטרא, אי דמטא זמניה דכולי עלמא האחרון קיים והראשון בטל, דאמרי ליה היה לך ליפרע את שלך, אי דלא מטא זמניה נמי בהא ודאי זה גובה וזה גובה ואפי' ביומא דמישלים זמניה, דעביד איניש דיזיף ביומא דמשלים זמניה, ובאתרא דכתבי' שטרא והדר יהבין זוזי היכא דכתיבי סתם ולית בהו זמן, ודאי אמרי' זה גובה וזה גובה ואע"ג דמטא זמניה, אבל היכא דכתיב בהו זמן בתרויהו ומטא זמניה, איכא מאן דאמ' בהני נמי זה גובה וזה גובה, דליכא למימר השתא היה לך ליפרע את שלך ולא למימסר מודעא, משום דחברך חברא אית. ואיכא מאן דאמ' בהא ודאי אמרי' היה לך ליפרע את שלך, דאי לא יזפת מיניך אלא למשכוניה, מקבע זמנא בהדיה למה לך כדפרי' לעיל. והיכא דאמרי' נמי זה גובה וזה גובה דוקא דאית ליה לחד עדית ובינונית ואית ליה לחד זיבורית, הא לאו הכי אפוכי מטראתא הוא וזה עומד בשלו וזה עומד בשלו, ואם מת אחד מהם ויש לו יתומים קטנים, לפום חד לישנא כדפרישנא לעיל כיון דתפיס לא מפסיד כלל, כיון דקימא לן כר' נתן, ואלו ליתיה בההוא לישנא גובין עכשו ומגבין לאחר זמן לכשיגדלו. וביתומים גדולים כל היכא דאית להו ארעא לחד מיניהו בין לדידהו בין לדידיה לא מפסיד לפום מאי דפריש' לעיל. ואי קאים חד מינייהו וזבין שטר חוביה לחבריה דעלמא, ודאי דהא זה גובה וזה גובה, ואע"פ ששטר מוכר מהן [מאוחר] לוקח גובה והדר אזיל האיך וגבי לחוביה מלוה דידיה דהינו מוכר מבני חרי, [ואי לית ליה למוכר נכסי, אגבי] ליה ארעא להאי לוקח ומלוה דידיה מלוה בשטר והיא מוקדמת, הדר [גבי לה מיניה], דאי אגבי ליה מטלטלי מטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי
[כתובות פ"ו ע"א] אמר ליה רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא בעינא למעבד מצוה. פי' הרב אדוני ר' אהרן ז"ל פריעת בעל חוב מצוה דלית ליה שיעבודא דאורייתא אלא מצוה בעלמא. ופירש"י ז"ל דהיינו מצוה שיהא הן שלך צדק, וליתיה להאי פירושא, דהא התם בבבא מציעא [מ"ט ע"א] מוקמי' לי' להאי קרא שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב, והכא ליכא למימ' הכי, דהכא בשעת הלואה פיו ולבו שוין לפורעו, אלא דבתר הכי אימלך אימלוכי. אבל הנכון פריעת בעל חוב מצוה מדכתיב [דברים כ"ד י"א] והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט החוצה. ומאן דאית ליה שיעבודא דאורייתא, מוקים לה להאי קרא למימרא דשמעינן מיניה דבעל חוב בזיבורית, ובוודאי רב כהנא מפשט פשיטא ליה דאפילו לרב פפא נחתינן ליה לנכסיה, אבל רב כהנא לא קאמר אלא מאי טעמא, והא הוא דקשיא ליה כיון דליכא אלא מצוה, כל היכא דקאמר דלא בעינא למעבד מצוה, אמאי נחתינן לניכסיה. ומהדרי' תנינא במה דברים אמורים במצות לא תעשה, אבל במצות עשה כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, עשה לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו, והכא נמי בדין הוא דאיכא למכפיי' בהכי, ומיהו עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו, ובנזקין דכתיב באורייתא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם לומר שכך מצותו לשלם ממיטב, וזהו הנכון. מפי רבינו נ"ר.
